חופש העיסוק – סודות מסחריים

I.  ביום 30.6.13 ניתן ע"י בית הדין האזורי לעבודה בירושלים פסק דין  בתע"א 2977-9 דיזנהויז נ. עלי ואח', שדן בין היתר בשאלה אם רשימת סוכנים הינה בגדר סוד מסחרי מוגן.

11.     חברת דיזנהויז הגישה תביעה נגד 2 עובדות לשעבר, בטענה כי הסיטו את כל תנועת התיירות הנכנסת מאינדונזיה ומזרח אסיה מהתובעת אל חברה חדשה בה הן עובדות (הנתבעת מס' 3).  דיזנהויז טענה כי רשימת הסוכנים שלה הינה סוד מסחרי מוגן שהנתבעות עשו בו שימוש שלא כדין.

12.     בית הדין חזר על הלכת "צ'ק פוינט", לפיה לא די לטעון לקיומו של סוד מסחרי, אלא יש להוכיחו ולפרטו, תוך הצגת רשימה מסוימת של לקוחות שיש בה ערך מוסף שעליו יש לשמור, ושנעשה מאמץ לשמור עליו.

13.    במקרה זה הוכח כי עובדי חברות תיירות עוברים תכופות מחברה לחברה, וכי רשימת הסוכנים איננה חסויה. כן נקבע כי התובעת גם לא הוכיחה שננקטו אמצעי שמירה ביחס לסוכנויות עימן עבדה, וכי המידע היה נגיש לעובדי התובעת בתוכנת מחשב. נקבע כי התמחור של התובעת לא היה יחודי או שונה, וכי התנהל באופן דומה למתחרים אחרים, ולכן איננו חסוי ביחס לאותו פלח שוק. גם לגבי הנחות במסלולים, בתי מלון וכו' נקבע כי לא מדובר בסוד מסחרי, אלא במידע הנגיש לכל באינטרנט.

14.    בית הדין ציין כי אמנם רשימת לקוחות יכולה להוות סוד מסחר, אך תחרות עסקית כשלעצמה אין בה כדי להצדיק פגיעה בחופש העיסוק. באיזון האינטרסים של חופש העיסוק של העובדות מחד, ומניעת נזק מהחברה מאידך, יש לבדוק האם הוכח נזק לחברה והאם על הנתבעות לשאת במחיר של חוסר תום הלב רק במידה שהוכחה.

15.    לאחת העובדות, שרכשה את מיומנותה בדיזנהויז, היה הסכם סודיות ואי תחרות ל- 18 חודשים ולמרות זאת היא החלה לעבוד בחברה השניה לאחר 4 חודשים. לעובדת השניה, שלמדה את עבודתה טרם עבודתה בדיזנהויז, לא היה הסכם שכזה שכן סירבה לחתום עליו. נקבע כי מאחר והנתבעות עבדו שעות רבות אצל התובעת, ופיתחו מיומנויות בתחום, יש להגן על חופש העיסוק שלהן.

16.    נקבע כי ככל שמדובר בידע כללי ואף מיומנות מקצועית הנרכשת במהלך העבודה, האינטרס הציבורי מחייב שהעובד יוכל להשתמש בהם גם אצל מעביד אחר. לא כך לגבי סודות מסחריים מיוחדים האופייניים לאותו עסק ספציפי (כולל קשרים עם ספקים ולקוחות), שהשימוש בהם עלול לגרום למעסיק נזק. אמנם עדות העובדות נתגלתה כבלתי אמינה בנקודות רבות, אך אין בכך כדי להטיל עליהן מגבלה ביחס לחופש העיסוק. 

17.    עם זאת, יש לבדוק את תום ליבן, שכן חובת האמון מטילה על עובד חובות רבים הן בתקופת עבודתו, והן לאחר מכן, לרבות החובה שלא לחשוף מידע חסוי, גם אם איננו בגדר סוד מסחרי. על העובד מוטלת החובה לקיים את החוזה עם המעביד בתום לב.

18.    בעניין זה נקבע כי  העובדות פעלו בחוסר תום לב, שכן האחת התחילה עבודתה בחברה החדשה לאחר 4 חודשים בלבד, ובניגוד להתחייבותה ל- 18 חודשים, ואילו השניה ידעה על הקמת החברה המתחרה תוך כדי עבודתה בדיזנהויז, גם אם לא היתה שותפה פעילה בהקמתה.

19.    עם זאת, נקבע כי תקופת הגבלת עיסוק של 18 חודשים הינה בלתי מידתית עפ"י הפסיקה.

20.    כן נקבע כי לא ניתן להגביל את חופש העיסוק של העובדת השניה שכלל לא חתמה על התחייבות שכזו, שכן עפ"י הפסיקה נדרשת חתימה בכתב חד משמעית.
21.    מאחר והוכח כי אחת העובדות נטלה את ספר הטלפונים וכרטיסי הביקור של הלקוחות, הרי שפעלה בחוסר תום לב ומעלה באמון המעסיק. העובדת השניה שידעה על הקמת המתחרה עוד בתקופת עבודתה בדיזנהויז היתה במצב ברור של ניגוד עניינים. נקבע כי העובדות פעלו בחוסר תום לב וחוסר מוסריות (האחת לאחר סיום העסקתה, והשניה גם במהלך העסקתה), ולכך יש משמעות לעניין הפיצויים.

22.    מאחר והתובעת לא הצליחה להוכיח כי הסוכנים שהופיעו ברשימה שלה אכן "נגנבו" ע"י החברה החדשה, למעט 4 סוכנים בלבד, הרי שהנזק שנגרם לה הינו קטן באופן משמעותי מזה שנתבע. התובעת גם לא הוכיחה כי עשתה מאמצים להגיע לסוכנים ולשכנעם להביא קבוצות לארץ, או כי עשתה להקטנת הנזק, ונקבע כי גורמים שונים הם שגרמו לצמצום התיירות מאינדונזיה והמזרח, ולאו דווקא העובדה כי הנתבעות עברו לחברה המתחרה.

23.    בית הדין חייב את הנתבעות גם מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, וכן קבע כי לגבי אחת העובדות הוכחה אף עוולת "גניבת עין", שכן ל"דיזנהויז" היה מוניטין בתחום התיירות מאינדונזיה והמזרח, ואותה עובדת הטעתה סוכנת אחרת לחשוב כי גם בחברה החדשה היא פועלת בשם דיזנהויז. נקבע כי חוק עוולות מסחריות מרחיב את ההגנה בגין גניבת עין לא רק על נסיבות שבהן השירות עלול להיחשב בטעות כשירות שמקורו בעסק אחר, אלא די שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר.

24.    הנתבעות חויבו לשלם לתובעת את נזקיה בגין אותם 4 סוכנים שהוכחו (העובדות מחצית והחברה מחצית), אך נקבע כי התובעת אחראית באשם תורם של 50% בגין אי הקטנת הנזק.

25.    המשמעות האופרטיבית של פסק הדין הינה כי יש להקפיד על החתמת עובדים על התחייבות לאי תחרות וסודיות, ולפרט, בהתייחס לתפקיד העובד, אילו נתונים ומידע מהווים סוד מסחרי רגיש עבור המעביד. במקרים מסויימים בית הדין יגן על המעביד, ככל שהעובד יעשה שימוש פסול במידע סודי כאמור.



II.  ביום 30.6.13 ניתן ע"י בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק דין  בסע"ש 57848-05-13 פריבירדס בע"מ נ' מיכאל לוזון, שדן בשאלת הגבלת חופש העיסוק של עובד.

26.    החברה המבקשת העסיקה את המשיב (מר לוזון) כטלפן במחלקת האיתור אצלה, כאשר 4.5 חודשים לאחר שנחתם בין הצדדים הסכם עבודה אישי, הוחתם לוזון על טופס התחייבות לשמירת סודיות, היעדר ניגוד עניינים והיעדר תחרות שאיננה מוגבלת בזמן.

27.    בהמשך מונה לוזון למנהל מחלקת התכנון, ולאחר כשנה (עקב היעדרות בלתי מוצדקת מהעבודה), הושעה לשבוע. במקביל נודע לחברה כי לוזון הקים עסק מתחרה וגרם לשניים מעובדי החברה להתפטר ולעבור לעבוד בעסק החדש. לפיכך, נערך לו שימוע, ויחסי העבודה הסתיימו.

28.    החברה הגישה בקשה למתן צווי מניעה זמניים נגד לוזון, וטענה כי:

א.     העסק החדש הוקם תוך שימוש במודלים שהיא פיתחה, ואשר מהווים סוד מסחרי;
ב.    לוזון נטל עימו רשימת לקוחות פוטנציאליים של החברה.
ג.    לוזון עבר הכשרה מקצועית יקרה בחברה.
ד.    לוזון הפר את חובת תום הלב והאמון, ואת כתב ההתחייבות עליו חתם.

29.     לוזון טען כי העסק החדש איננו בבעלותו, וכי הוא עובד כשכיר. 

30.     בית הדין קבע כי על מנת לאכוף את תניית הגבלת העיסוק עליה חתם לוזון, יש להוכיח כי היא נועדה להגן על אינטרס לגיטימי בר הגנה (להבדיל מהתחייבות "עירומה" שתכליתה היחידה למנוע מעובד להתחרות במעסיקו), וכן להוכיח כי צו המניעה איננו מעבר לדרוש לצורך הגנה על אותו אינטרס.

31.     בית הדין חזר על הלכת "צ'ק פוינט", ולפיה קיימים 4 קריטריונים להגבלת חופש העיסוק: סוד מסחרי, הכשרה מיוחדת, תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק, חובת תום לב וחובת אמון.

32.    כן חזר בית הדין על ההלכה כי רשימת לקוחות יכולה להוות סוד מסחרי אם יוכח שדרוש מאמץ מיחד להשיגה, ואם יוכח שיש ערך מוסף לקבלת הרשימה "מן המוכן". בענייננו, נקבע ע"י בית הדין כי המבקשת לא הוכיחה קיומן של שיטות עבודה יחודיות, ולא הציגה נקיטת אמצעים סבירים על מנת לשמור על סודיות אותן שיטות. בנוסף נקבע כי המבקשת אף לא הציגה רשימת לקוחות ספציפית שעולה כדי סוד מסחרי, שכן לא קיימת רשימה ספציפית וסודית של לקוחות שלא ניתן לאתרם ושנעשו מאמצים לשמור עליה. בעניין צ'ק פוינט נקבע כי סוד מסחרי יהיה בדרך כלל בידי קבוצת הנהלה מצומצמת, ולכן מידע הזמין באינטרנט איננו סוד מסחרי. בנוסף, לא ניתן לטעון לקיומו של סוד באופן כללי, אלא יש להצביע על תוכנה, פורמולה, נוסחה, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'.

33.    בית הדין קבע גם שלא הוכחה "הכשרה מיוחדת" למשיב. גם אילו למד דבר מה בעבודתו, הכלל הוא שהידע והנסיון שהעובד רוכש בעבודתו הופכים לחלק מקישוריו הכלליים, והוא רשאי להשתמש בהם כל עוד אינו עושה שימוש בסוד מסחרי של המעביד הקודם. משלא הוכחה "הכשרה מיוחדת" אין להגביל את העובד בעבודתו החדשה.

34.    בית הדין התייחס גם לחובת תום הלב וחובת האמון של עובד כלפי מעסיקו.  הפסיקה קבעה כי יש לבחון את נסיבות העברת המידע ואת סוג המידע. דהיינו, יש להוכיח כי המידע ראוי להגנה, תוך אבחנה בין תקופת העבודה, שבה אסור לעשות שימוש במידע עסקי של המעביד או להעבירו לאחרים, לבין התקופה לאחר סיום יחסי העבודה, שבה ניתן לעשות שימוש בכישורים ובידע שנצברו, אך לא להשתמש במידע הסודי.

35.    נקבע כי לא הובאו ראיות לכך שלוזון עסק בתכנון העסק החדש עוד במהלך עבודתו אצל המבקשת, לא הובאו ראיות לכך שהציע לעובדי המבקשת לעבור לעסק החדש, לא הוכח שלוזון עשה שימוש במידע עסקי השייך למבקשת וכו'. לכן אין מקום להגבלת עיסוקו.

36.    לעניין כתב ההתחייבות נקבע כי לכאורה הוא מכיל "תניה עירומה" שכל תכליתה להגביל את חופש העיסוק של העובד כדי שלא יתחרה בחברה, וזה איננו אינטרס לגיטימי הראוי להגנה. המסמך כללי ואיננו מפרט סוד מסחרי כלשהו או אינטרס לגיטימי של המבקשת, הוא איננו מוגבל בזמן, הוא נחתם מס' חודשים לאחר תחילת העבודה (דבר המחליש את הטענה בדבר קיומו של סוד מסחרי), ואין קשר בינו לבין תפקידו המאוחר של לוזון.

37.    בית הדין קבע עוד כי גם אם היו מובאות ראיות לקיומו של סוד מסחרי, ספק אם היה מאשר את הגבלת העיסוק שכן לא יינתן צו מגביל אלא אם העסקת העובד אצל המעסיק החדש מאיימת על עצם קיומו של המעסיק הקודם. מכיוון שהוכח כי בתחום הרלוונטי קיימות חברות רבות, הרי שלא תהיה בכך פגיעה במבקשת.

38.    לפיכך, נדחתה הבקשה לצו מניעה, אך בית הדין הורה ללוזון שלא לפנות אל עובדי המבקשת כל תקופת העסקתם.

39.    המשמעות האופרטיבית של פסק הדין הינה כי יש להחתים עובדים מייד עם קבלתם על כתב התחייבות בקשר לסוד מסחרי ספציפי, ותוך קביעת תקופת הגבלת עיסוק שאיננה מופרזת. יש להמנע מניסוח "תניה עירומה" שכל מטרתה מניעת תחרות ללא הגנה על אינטרס לגיטימי. בכל מקרה יבחן בית הדין גם את התנהלות העובד, תום ליבו ונאמנותו למעסיק הקודם.