פסק דין אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון (ע"א 2792/03 יצהרי נ. טל אימפורט פס"ד מיום 14.12.06) מסכם את ההלכות המחייבות בתחום האחריות האישית של מנהלים ובעלי מניות לחובות החברה שבניהולם או בשליטתם.
לאור חשיבות הסוגיה, אימתי ניתן להחיל אחריות אישית על נושא משרה או בעל מניות בחברה בגין חובותיה של החברה, נסכם להלן את עיקרי פסק הדין.
1. במציאות הקיימת, עסקים רבים מוצאים את עצמם מתקשרים עם תאגיד אשר אינו פורע את חובותיו.
2. מוכרת אף תופעה לפיה בעלי השליטה ומנהלי התאגיד אשר נקלע לקשיים כלכליים, מקימים חברה חדשה וממשיכים לפעול עד לחדלות הפירעון של החברה החדשה וחוזר חלילה.
3. בהעדר ערבויות אישיות של מנהלים או בעלי מניות בתאגיד, מתבקשת השאלה באילו נסיבות יטיל בית המשפט אחריות אישית על נושא משרה או אורגן בחברה לחובותיה.
4. בפרשה שנדונה בבית המשפט העליון בעניין טל אימפורט הנ"ל, טענה המשיבה (החברה הנושה) כי המערער אשר שימש כמנהל שתי חברות קשורות, פעל באמצעות שתי החברות אשר יש לראותן למעשה כיחידה אחת אשר נוהלה על ידו, כאשר אין מחלוקת כי שתי החברות ומנהלן לא היו צד ישיר לעסקה שבמחלוקת.
5. בית המשפט העליון, ביצע הבחנה בין אחריותו האישית של מנהלן של שתי החברות לבין שתי החברות עצמן. באשר לשתי החברות, קבע בית המשפט כי הן בעלות אישיות משפטית נפרדת ולא ניתן להטיל עליהן כל אחריות בהעדר כל הוכחה ששתי החברות הסכימו לקחת על עצמן, במפורש או במשתמע, חובות עתידיים אשר עלולים שלא להיפרע. לפיכך ובהעדר כל מסמך או ראיה אחרת התומכת בהתחייבות כאמור אין להטיל על שתי החברות חבות כלשהי.
6. לעומת זאת, יש לחייב את מנהלן של שתי החברות באופן אישי מן הנימוקים אשר ניתן לסכמם כדלקמן:
א. בנסיבות בהן אורגן בחברה ידע או צריך לדעת כי קיימת הסתברות גבוהה מאד לכך שהחיוב אותו נטלה החברה לא יכובד על ידה, יש לחייבו באופן אישי בחובות החברה.
ב. אמנם, במסגרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון בפרשת צוק אור (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סיקיורטי פ"ד מח(5) 661) נקבע כי אחריות אישית של נושא משרה בחברה (שמקורה בחוזה שנטלה על עצמה החברה והפרה אותו) תוטל רק במקרים נדירים דוגמת תרמית. ברם, בית המשפט בפסק הדין דנא קבע כי במידה והוכחו כל יסודות העוולה בה נתבע נושא המשרה לעניין אחריותו האישית בנזיקין – הרי שאין כל משמעות להבחנה בין נושה נזיקי לבין נושה חוזי של החברה, ודי בכך כדי לחייב אותו באופן אישי עפ"י עוולת הרשלנות ככל שהוכחה עילה זו.
ג. מכאן שאורגן של חברה חב חובת זהירות לצדדים שלישיים ועלול לחוב באופן אישי ככל שיפר חובה זו.
ד. הנשיא (בדימ') ברק סבר כי ניתן לבסס אחריות אישית של נושה משרה בחברה גם עפ"י עקרון תום הלב, זאת בנוסף לעוולת הרשלנות. החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, על כל אדם הנוטל חלק במגעים חוזיים. אין היא מוגבלת לצדדים העתידיים לחוזה. אין היא מוגבלת למי שעשוי להישכר ממנו באופן ישיר. היא חלה גם על מי שאיננו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. גם אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב.
ה. בנסיבות נשוא פסק הדין, נקבע כי המנהל של שתי החברות עשה שימוש ציני רציף באישיות המשפטית של החברות כדי להימלט, בסיומו של יום, מזיהוי מקור החוב ואולי גם מחבותו האישית לדרך ניהול עסקים כזה, זאת באמצעות ריקון חברה אחת מתוכן והחלפתה בחברה אחרת, באותו נושא עם אותו ניהול וכלפי אותו ספק – וזאת מספר פעמים. בנוסף מנהל החברות יצר מצג שווא של "עסקים כרגיל" וממילא כי אין כל סיבה לדאגה ביחס לכיסוי חובות עתידיים. לפיכך יש להטיל עליו אחריות אישית גם לפי עקרון תום הלב.
7. המשמעות האופרטיבית של פסק הדין הינה כי מצגיו של נושא משרה בחברה בשלב הטרום חוזי, הינם בעלי משמעות מירבית אשר יש בהם להוות בסיס לחיוב כלפי צדדים שלישיים. הגדרת עילת התביעה, כעילה נזיקית, הפרת חובת תום הלב או בקשת סעד של הרמת מסך אינן אלא האכסניה המשפטית לביסוס עילות התביעה עצמן אשר יכולות לדור בכפיפה אחת ובמקביל.
8. בשים לב למגמה הקיימת המרחיבה האחריות של נושאי משרה בחברה, יש ליתן את הדעת באופן סימטרי, גם להיבטים הביטוחיים בכל הנוגע לכיסוי האחריות המקצועית של מנהלי החברה המנהלים מו"מ בשמה והמתקשרים בהסכמים עם צדדים שלישיים.
תפריט
