הסכמי "צינון"

ביום 20.3.06 ניתן בבית הדין האזורי לעבודה בת"א פסק דין העוסק ב"תקופת צינון" מוסכמת של עובד שפרש ממקום עבודתו- ע.ב. 6191/03 איזוטסט נ' מיכאלי.

לאור חשיבות השאלה בדבר הגבלת העיסוק של עובדים הפורשים ממקום עבודתם, ורצון המעבידים לעגן זאת כדין בהסכם הפרישה, מובאת בזאת סקירה של פסיקה קודמת והחלטת בית הדין בעניין איזוטסט.

1.    כזכור, ההלכה שנפסקה ע"י בית המשפט העליון בע"א 6601/96 Aes Systems Inc ואח' נ' סער ואח' הינה כי ככלל אין תוקף להסכם פרישה הכולל התחייבות העובד להגבלת העיסוק, שכן הסכם שכזה נוגד את תקנת הציבור, ובלשון בית המשפט:

"ככלל, אין למעביד "אינטרס לגיטימי" שעובדו לא יתחרה בו לאחר סיום עבודתו. על-כן הגבלת חופש העיסוק של המעביד המגשימה אך את האינטרס של המעביד שעובדו לא יתחרה בו ("אי-תחרות כשלעצמה") נוגדת את תקנת הציבור. בטלותה של הגבלה זו נובעת מהיעדר "אינטרס לגיטימי" ביסודה, ועל-כן, ככלל, אין מקום כלל לבחון את סבירותה או את מידתיותה של אותה הגבלה."

2.    בית המשפט קבע במקרה הנ"ל כי התחייבות לאי תחרות כשלעצמה אינה מגינה על אינטרס קנייני או מעין קנייני של המעביד (לדוגמא: שמירת סודות מסחריים) ולכן אין לה תוקף, שכן מעביד אינו יכול להבטיח את עצמו מפני תחרות.

3.    בעניין אחר – ע"ע 164/99 דן פרומר ואח' נ' רדגארד בע"מ ואח'  – נפסק ע"י בית הדין הארצי לעבודה כי בית הדין ישקול הגבלת חופש העיסוק של עובד בהתקיים ארבע נסיבות:

א. שימוש שלא כדין בסוד מסחרי.
ב. הכשרה מיוחדת שניתנה ע"י המעביד לעובד.
ג. תמורה מיוחדת שניתנה לעובד.  
ד. חובת תום הלב וחובת האמון (לדוגמא: אם עוד במהלך תקופת עבודתו התקשר  העובד עם אחרים על מנת להעתיק את תהליך הייצור של מעסיקו).

4.    פסק הדין אשר ניתן לאחרונה בעניין איזוטסט עסק ב"הסכם פרישה" שנחתם בין העובד למעבידה. לפי ההסכם התחייבה המעבידה לשלם לעובד פיצויי פיטורים (וסכומים נוספים), והעובד התחייב לאי תחרות במשך 6 חודשים מיום פרישתו. כן נקבע כי הפרת סעיף זה תהווה בסיס לתביעת המעבידה להחזר כל הכספים המשולמים עפ"י הסכם הפרישה.

5.    לטענת המעבידה הפר העובד את התנאי הנ"ל והחל לעבוד בסמוך לפרישתו אצל אחת המתחרות הקשות של המעבידה, ולפיכך העובד נתבע להשיב את כספי הפיצויים ששולמו לו.

6.    העובד מצידו טען על סמך פסק הדין בעניין סער כי אין להסכם הפרישה תוקף שכן הוא נוגד את תקנת הציבור.

7.    בית הדין סקר את פסקי הדין בעניין סער ובעניין פרומר וקבע כדלקמן:

"אנו סבורות, כי מעביד רשאי להתנות את הסכמתו לתשלום פיצויי פיטורים מעבר למגיע על פי החוק בהתחייבות להגבלת עיסוק. במקרה כזה, הבחירה נתונה בידי העובד: רוצה – "מוותר" על פיצויי הפיטורים שאינם מגיעים לו על פי החוק, ואז חופש העיסוק שלו אינו מוגבל על פי הסכם (להבדיל מהמגבלות המוטלות עליו מכוח חובת תום הלב, חובת האמון וחובת שמירת סודיות). רוצה – מסכים לתנאי המעביד. העובד אינו יכול לאחוז את החבל בשתי קצותיו: מחד – לקבל את פיצויי הפיטורים ששולמו לו על בסיס התחייבות להגבלת עיסוק; מאידך – לאחר ששולמו לו פיצויי הפיטורים, לטעון כי התחייבותו מנוגדת לתקנת הציבור."
(הדגשה שלי – י.כ.)

8.    כן נקבע כי התנאים שנקבעו בהסכם הפרישה לצורך קבלת הפיצויים היו סבירים, מאחר ונקבעה תקופה קצרה של 6 חודשים, שכנגדה שולמו 10 משכורות (בגין 10 שנות עבודה).

9.    לפיכך נקבע כי מאחר והעובד קיבל תמורה מיוחדת (פיצויי פיטורים שלא הגיעו לו עפ"י חוק), הרי שלא היה פסול בהגבלת העיסוק לתקופה של חצי שנה, ומכיון שהעובד הפר את ההגבלה נפסק כי הוא חייב להשיב למעבידה את פיצויי הפיטורים ששולמו לו.

10.    לאור האמור לעיל הרי שבכל הסכם פרישה יש להקפיד על ניסוח ההגבלות בחופש העיסוק רק במקרים המותרים כמפורט לעיל, ולתקופות סבירות.

11.    בנוסף יש להעלות על הכתב בהסכם הפרישה את התחייבות העובד להשבת סכומים המשולמים לו לפנים משורת הדין במקרה שיפר את ההגבלה המוסכמת.